מכתב שכתב בני אביסף כתב השבוע לכל אלו שעברו דרך הבית היהודי באום ביץ בארבע חודשים בעונת התתיירות החורף של המטיילים מהארץ הקדושה
נראה לי שהוא ממש ביטא מה שהרבה מאיתנו חשיםמאז הגירוש --הגיע הזמן למצוא איך עם ישראל מתקשרים כולם עם כולם
חברים מתוקים
מה שלום כולכם
מחר בערב יחול תשעה באב היום בו נחרב בית המקדש, "על שנאת חינם נחרב בית המקדש".פעם היום הזה היה סתם יום בשבילי.. לא רלוונטי, כבד, רק שיעבור....
עד לפני חמש שנים, כאשר נאלצתי יחד עם משפחתי לעזוב את הבית שבו נולדתי וגדלתי 25 שנה, בגוש קטיף.
למרבה הפלא היום בו עזבנו היה כמעט בתשעה באב...
מוזר, אך לא הפרידה הכואבת מהבית היא שכאבה לי כל כך, אלא המרחק שהרגשתי, הניתוק, איך לא הצלחתי לגרום לאחים שלי,לחברים לנשק,לבני עמי,
להקשיב להרגיש להבין.... בכלל לא היה חשוב שנסכים, היה חשוב שנדבר,היה חשוב שנכאב יחד, יחד..
השנה זכיתי לראות שהדברים יכולים להראות אחרת, רחוק מהסטיגמות ומהדעות הקדומות, בבית בוץ בתוך ג'ונגל מעל חוף קסום בהודו הרחוקה סביב שולחן שבת עמוס ביהודים כל כך שונים אך כל כך קרובים.
זכיתי כמעט לראשונה בחיי להקשיב באמת, לדבר באמת, לראות פנימיות נקיה מחיצוניות, להרגיש אהוב ואוהב,ולהרגיש שייך למשהו גדול.
אומרים שיום יבוא ותשעה באב יהפוך ליום שמח, מתי זה יקרה? כשיבנה בית המקדש, "באהבת חינם יבנה המקדש" ביום בו לא נצטרך לנסוע להודו כדי להקשיב כדי לאהוב כדי להיות נאהבים .
סביב שולחן של יום חול במרכז תל אביב או אולי בירושלים נשב יחד אנשים שונים אך כל כך קרובים ונקשיב אחד לשני.....
ואם זה עדיין נראה רחוק סימן שבנתיים יש למה לכסוף יש למה להתגעגע ויש למה לשאוף...
מדי שנה בליל תשעה באב אני נוהג לשבת על מרפסת קסומה שצופה לכותל ולהר הבית ופשוט להתגעגע, לימים טובים יותר, שעוד יבואו, כך למדתי בגן ובבית הספר, בישיבה, ובהודו הרחוקה.....
בשורות טובות
אוהבים ומתגעגעים אבי ותרצה, הבית היהודי אומביץ
